"אני לא מניאק כמו שכולם חושבים שאני".

הדרך הטובה ביותר לתאר את המיתוס הסובב סביב ג'ימי באטלר היא שיחה על הנובלה המפורסמת של רוברט לואיס סטיבנסון, "המקרה המוזר של דוקטור ג'קיל ומיסטר הייד", שיצא לאור בשנת 1886. הנובלה מספרת על דוקטור חביב למדי ונעים הליכות בשם ג'קיל, שיוצא מנקודת הנחה שלכל אדם יש טוב ורע ומנסה למגר את הרע בדרכים רפואיות. הוא מצליח לפתח סם שמדחיק זמנית את האישיות הטובה ומבצע את הניסוי בו על עצמו. בתוך רגע הוא הופך לאדם רשע בשם "מיסטר הייד" וכל הרע שבאישיותו נחשף. נגיע מאוחר יותר למה קרה בהמשך, אבל אפשר לראות קווי דמיון.

הדעות על ג'ימי באטלר תמיד היו שנויות במחלוקת: מצד אחד הוא שחקן מעולה, שפספס רק פלייאוף אחד בכל תשע שנותיו בליגה והיה משמעותי ברובם, ומצד שני עבר בטריידים בקצב מסחרר וזכה לתדמית של רעל בחדר ההלבשה, לרוב כי הוא טען שהשחקנים/מאמנים סביבו לא עושים את העבודה שלהם בצורה שהוא רוצה. אז למה הוא כזה שנוי במחלוקת? יצאנו למסע בעקבות דוקטור ג'ימי ומיסטר באטלר.

דוקטור ג'ימי

"הכי חשוב זה הביטחון. אני צובר יותר ויותר ביטחון כשאני עושה מה שאני רוצה על המגרש, בין אם זה לזרוק שלשה, ספרינט לסל או שליטה בכדור. אני בטוח בעצמי כי ביצעתי את זה ואני הולך לעשות על המגרש בדיוק אותו דבר"

יחסית למי שגדל ברחובות טקסס, ג'ימי מצטייר כאדם אחראי וצנוע. הילד שעבר לגדול בספות של חברים בגלל המראה שלו הצליח לסיים תיכון ולסיים ארבע שנים בקולג', כאשר השנתיים הראשונות היו במכללת טיילר ג'וניור הקטנה והשלישית בתור מחליפו של ווסלי מתיוז באוניברסיטת מרקט. ג'ימי ידע להישאר עם הראש למעלה וגם עם הרגליים על הקרקע, ביצע את המיטב בכל שלב בקריירה עד שבמהרה הפך לבחירת סיבוב ראשון ב-2011 ולתואר השחקן המשתפר של עונת 2014/15.

"אני משחק עם הלב שלי בכל מהלך, זה הכל"

בכל מקום בו דרך, הוא השאיר את החותמת שלו: בשיקגו הוא שבר שיא מועדון בו החזיק מייקל ג'ורדן, כאשר קלע 40 נקודות במחצית השנייה של משחק מול טורונטו. את מינסוטה הוא הוליך לפלייאוף, לראשונה מאז עונת הmvp של קווין גארנט ב2004. בפילדלפיה הוא היה רחוק סל אחד של טורונטו מלהביא אותם לגמר המזרח ואת מיאמי, שנה אחרי, הביא כבר לגמר הnba.

"זה מה ששחקנים של חוזה מקסימום עושים…. אני שמח שהוא איתנו, ושמח שהוא המנהיג של הקבוצה". (על באם אדבאיו)

ג'ימי הוא שחקן של קבוצה, ומתיימר להיות כזה. כבר בתקופתו בשיקגו הוא אמר שהוא לא מאמין שהוא "הפנים של הפרנצ'ייז", אלא שהוא רק רוצה להיות חלק מהקבוצה ולעזור לה לנצח. במינסוטה הוא הקפיד לעזור לכוכבים הצעירים, קרל אנטוני טאונס ואנדרו וויגינס, ולנסות לגרום להם להיות טובים יותר עם מוסר עבודה גבוה יותר. בפילדלפיה הוא היה חלק מרביעייה מרשימה שהוביל אותה מאחורי הקלעים, ובמיאמי, רק לפני כמה ימים, פורסם שהוא סירב לקחת חלק באולסטאר בלי חברו לקבוצה באם אדבאיו.

"אני עובד מאוד קשה. כל אימון ובכל משחק אני מאתגר את הגוף שלי עד קצה גבול היכולת. זאת התשוקה שלי, זה מה שאני מביא למשחק".

כל אוהד רוצה לשמוע מהאולסטאר שלו מילים כאלו, וזה מה שמביא דוקטור ג'ימי. אחראי, לידר, אחד שרוצה להיות חלק מקבוצה ולהביא תרבות של עבודה קשה ואימונים. לכאורה, החלום הרטוב של כל פרנצ'ייז. רק אולי בתוך כל זה, מסתתר הצד הרע – מיסטר באטלר.

מיסטר באטלר

"אני תמיד אומר את מה שאני חושב. בין אם זה על משהו שקורה בעולם או על מגרש הכדורסל, או שאני רואה שמישהו עושה משהו לא נכון".

באטלר הוא צרה צרורה. אף אחד לא עובר 4 קבוצות ב-4 שנים סתם ככה, אלא אם קוראים לך טרבור אריזה. הוא נחשב לרעל בחדר ההלבשה בשיקגו ומינסוטה משום שלא הצליח להתמודד עם התסכול שלו מהקבוצה, עם ובלי מאמנו האהוב תום ת'יבודו. בפילדלפיה הוא נחשב לסוס השחור של הקבוצה, ולא הפסיק להתלונן בפני מאמנו, ברט בראון, שלא משתמשים בו כמו שצריך ושהוא יעזוב אם לא יקרה כרצונו. קשה מאוד למועדון להחזיק שחקן כזה בלי לענות על כל רצונותיו.

"שמרתי עליו באימון, ומאוחר יותר הוא אמר לי שהוא עצבני מזה ששמו שחקן לבן לשמור עליו" (ג'יי ג'יי רדיק על באטלר)

באטלר הוא אדם בלי מסננת. הוא ירה את כל מה שיושב לו בראש באותו הרגע בלי מעצורים. אם מישהו מעצבן אותו, הוא יצא עליו ב200 קמ"ש גם אם זה באמצע משחק (תשאלו את טיג'יי וורן). הוא יעשה הכל כדי להשיג את מבוקשו, כולל צעקות וקללות על כל השחקנים והצוות המקצועי.

"נהגתי להגיד לברט (בראון) 'היי, אולי נערבב וגם אני אשלוט ואוביל את ההתקפות קצת?', הוא ביטל אותי, ולדעתי זה לא היה הדבר הנכון ביותר לעשות"

לבאטלר נוצרה תדמית של אחד שמוותר כשהוא לא מצליח להשפיע על הקבוצה שלו בדרך שבה הוא רוצה. בשיקגו הוא הפך לפרסונה נון גארטה שרק עושה רע לצעירים המבטיחים ולשאר הכוכבים, במינסוטה נמאס לו אחרי עונה להיות חלק מתהליך בבנייה וכשעבר לקונטנדרית, הוא עזב כי שיטת המשחק לא הייתה לטעמו. רק לאחרונה במיאמי הוא מצא קבוצה ושיטה שהוא אוהב, אחרי מסע נדודים ארוך.

*

ג'ימי באטלר הוא לא השחקן שרוב האוהדים ירצו בקבוצה שלהם, אבל בהחלט אחד שאף אחד לא רוצה לפגוש. הוא יכול לשחק 47 דקות בגמר הnba ולנצח, אבל עדיין אין עליו קונצנזוס בליגה כאולסטאר. יש לו לב ונשמה גדולים כלכך שקשה לא להתאהב בו, אבל הוא זכור בתור אחד הנבלים הגדולים יותר בליגה. אפשר פשוט לראות את הראיון שקרה ישר אחרי האימון המפורסם במינסוטה כדי להבין למה הוא כל כך חביב, וגם כל כך רשע.

כאשר הוא נבחר בבחירה ה30 בדראפט 2011, הוא אמר כי "כל החיים פקפקו בי, גם אמא שלי. בתיכון אמרו לי שאני נמוך ואיטי מדי כדי לשחק כדורסל. הם לא הכירו את הסיפור שלי. אם היו מכירים, הם היו יודעים שהכל אפשרי". הוא גדל לתוך מציאות של פקפוק ומציאת הרע בו, החל מאביו שנטש אותו בילדותו ואימו שסילקה אותו מהבית בגלל מי שהוא. בעשור האחרון גם התקשורת והאוהדים נטו להתסכל ולהבליט את הרע בו, ולא שמו לב שמאחורי מיסטר באטלר, עדיין מסתתר לו דוקטור ג'קיל החביב.

בהמשך הנובלה, מיסטר הייד משתלט אט אט על דוקטור ג'קיל, עד שהוא כבר לא מצליח לשמור על עצמו מפני הרוע. במקרה שלנו, דוקטור ג'ימי משתלט אט אט על מיסטר באטלר, ולנו נותר רק לקוות שימשיך כך.

"לא הכל שמח ונוצץ, אבל חיוך יכול להגיע רחוק מאוד. תראו אהבה, תהיו סבלניים, והעולם יהיה מקום הרבה יותר טוב".